על החיים ועל הכתיבה

המון זמן לא כתבתי כאן.
הרבה מים זרמו בנהר.
רצף המחשבות לא פסק לרגע אבל לא תמיד הייתי בטוחה שיש ערך בהעלאה שלהם על הכתב.
הרי למגירה אני תמיד יכולה לכתוב, אז למה להלאות את הכמות הפצפונית של הקוראים שלי (היי אמא 😊).
אז על מה חשבתי ועל מה חשוב לי לכתוב?
אני חושבת שהדבר המרכזי שמעסיק אותי עכשיו הוא לאן הולכים מפה. מתקדמים? הולכים אחורה? חוזרים למחוזות מוכרים? פורצים למחוזות חדשים?
מה נכנס תחת ההגדרה של וויתור? מהו אתגר חדש ואיזה מחיר מוכנים לשלם בשביל כל אחת מהאפשרויות האלה?
במהלך התקופה בה אני עצמאית (אצלי במשפחה צוחקים שעצמאות זה מצב מחשבתי יותר מאשר עיסוק), עשיתי כאמור, כל מיני דברים. למדתי הנחית קבוצות והנחיתי. למדתי כתיבה ואני כותבת. לאחרונה ויתרתי על ההנחיה והתחלתי לבדוק אפשרויות לחזור להיות שכירה.
אז למה בעצם? הרי אני מאוד אוהבת את החופש שלי, את הזמן שאני יכולה להקדיש לילדים שלי, את הזמן שבו אני כותבת.
את הצעד הגדול, הקשה, הרי כבר עשיתי. עזבתי משרה טובה ויצאתי לחפש אתגרים חדשים.
יש שיגידו אומץ, יש שיגידו טמטום ויש שיגידו אז קדימה מה קרה מאז?

במהלך הדרך שעשיתי למדתי שזה בסדר לנסות דברים חדשים ולהחליט שהם לא לגמרי מתאימים.
זה לא קל. היום לא קל יותר להגיד "זה לא זה. מה הדבר הבא?"
כי המחיר גבוה יותר. כי אני כבר לא צעירונת. כי  כבר שנתיים אין לי הכנסה סדירה. כי שוק העבודה לא מחכה לאף אחד. כי השקעתי זמן וכסף בלימודים שירדו לטמיון אם לא אעסוק במה שלמדתי.
אבל שוב, מה המחיר? האם כל המהלך הדרמטי הזה קרה רק כדי שאבחר משהו אחר שלא לגמרי מתאים לי.האם כדאי לי לחזור ולעשות מה שעשיתי לפני היציאה לדרך חדשה רק כי זה מה שאני יודעת לעשות טוב.

קראתי פעם בבלוג של סופר אמריקאי לא מאוד ידוע, שעוסק גם בלימוד כתיבה וטיפים לכותבים מתחילים, אמירה שנשארה איתי. הוא שאל את הקוראים שלו – מי אתם כשאתם כותבים?. (Jeff Goins)
כששאלתי את עצמי את השאלה הזו, הבנתי שאחד הרגעים בהם אני הכי אוהבת את מי שאני הוא כשאני כותבת.

הכתיבה איתה אני מתמודדת כבר כמה חודשים טובים היא כתיבת ספר. רומן.
כתיבת רומן היא עבודה סיזיפית. זה נשמע בטח קצת כמו קלישאה אבל לפעמים זה מרגיש ממש ככה.
מעבר לכתיבה עצמה, לישיבה מול המסך והקלדת האותיות, בכתיבה יש כל כך הרבה רבדים פסיכולוגיים שאיתם הכותב צריך להתמודד.
לדוגמא, המחשבות על דברים אחרים יותר מכניסים או כלכליים שהוא היה אמור או יכול לעשות ברגעים אלה.
השאלה הקיומית, האם מה שאני כותבת הוא מספיק טוב? אולי אם זה לא גאוני, לא שווה לשבת ולהשקיע בזה.
אני חושבת ורוצה לקוות שיש מקום בעולם לא רק לספרים גאוניים. לא רק לכאלה שמכילים איזו מחשבה פורצת דרך או רעיון ששובר את כל המוסכמות. אלא גם מקום לספר על החיים. כזה שמספיק אנשים יוכלו להזדהות איתו, לקחת ממנו משהו, אפילו אם זה רק רגע אחד של שקט.
ולפעמים המחשבה הזו מספיקה כדי להניע אותי קדימה בתהליך.

כשאת כותבת לא תמיד יש לך אינדיקציה איך כל התהליך הזה הולך להגמר. לפעמים המדד להתקדמות הוא המדד הקר של ספירת המילים.
הילדים שלי למדו לשאול – אמא כמה מילים כבר יש לך? כמה את עוד צריכה?
ואני תמיד אומרת את המספר שמופיע בתחתית הדף, אבל דואגת להוסיף שזה לא ממש אומר כלום. כי הכל תלוי בסיפור. הכל תלוי לאן הוא יתגלגל. אין כמות מילים שאני צריכה. אני צריכה שהסיפור יהיה שלם.
כבר כמה זמן שיש לי בראש, בגדול, את כל קווי העלילה של הסיפור שלי. אבל התהליך עצמו מושך לפעמים לכל מיני כיוונים אחרים.
לדוגמא, סצינה אחת שכתבתי, היתה אמורה להיות איזושהי נקודה ורובד קטן נוסף לסיפור. בלי להתכוון מראש היא כבר נמצאת איתי ומובילה אותי כמה וכמה אלפי מילים. כי אי אפשר היה לעזוב אותה ככה, קטנה ולא משמעותית. כדי שהסיפור יהיה הגיוני, אנושי ורלוונטי, נוספו בה עוד ועוד רגעים, דיאלוגים, התפתחויות.
לפעמים זה מתסכל, כי בלי להרגיש התרחקתי פתאום מהקו אליו אני מכוונת. אבל לפעמים זה מרגש. כי נולד משהו שלא צפיתי. כי הדמות פתאום שלמה יותר או שפתאום יש לי כיוון חדש שיוביל אותי בדרך ארוכה יותר אבל גם משמעותית יותר אל הנקודה הסופית.

אני חושבת שגם בחיים יש לנו המון רגעים כאלה. רגעים שבהם משהו קטן ולא משמעותי יכול להפוך לרגע מכונן שנשאר איתנו יותר ממה שתכננו.
הרבה פעמים אלו דווקא הדברים הפחות טובים. למשל רגעים בהם ישבנו, חיכינו וקיווינו והזמן חלף ונעלם בלי שהתקדמנו לשום מקום. הלוואי והיו לנו יותר סיפורי סינדרלה בחיים שלנו. רגעים שבהם לפעמים חיכינו, לפעמים בחרנו, יצרנו ועשינו והכל איכשהו הסתדר. רגעים בהם מצאנו כיוון, מישהו אחר ראה בנו משהו ונתן לנו הזדמנות, אנחנו גילינו על ואת עצמנו והצלחנו להניע את זה לכדי פעולה משמעותית.

 היום אני עדיין מאמינה שבגדול, אנחנו כותבים את הסיפור של עצמנו. אבל בחיים לא תמיד כל כך פשוט לבחור מה ייכתב. לפחות בסיפור יש לנו את החופש הזה.

האם חיפוש הוא הודאה בכישלון?

אז האם החיפוש בגיל מתקדם יותר מאשר שנות העשרה או העשרים שלך הוא בעצם הודאה בכישלון?
האם עצם העובדה שלקראת גיל 30 או 40 או 50 את עוד לא יודעת מה את רוצה לעשות עם החיים שלך אומר שהחיים שלך התבזבזו?
גם הפעם אפשר להסתכל על זה בכל מיני צורות-

יש שיגידו שחיפוש הוא תמיד טוב, בכל שלב בחיים. כי כשאתה מחפש אתה מוצא. מה? לא בטוח. אבל אתה מוצא משהו ואולי המשהו הזה יהיה לך טוב, מעשיר, תורם, מאתגר ובכלל, משהו שהוא יותר ממה שיש לך היום.

אותם אלה יגידו גם, בדרך כלל, שאת החיפוש הזה צריך לעשות ממקום של כח, שהוא לתפיסתם, העבודה הנוכחית שלך, הסטטוס קוו - תחפש תמיד אבל אל תעשה את זה בוואקום.

יש שיגידו שחיפוש הוא פריבילגיה. כלומר, יש ילדים, משפחה, משכנתא, חובות, התחייבויות, חשבונות. הכי הרבה שנחפש עכשיו זה "את החברים שלנו" כמאמר הפתגם הסלנגי הידוע.
אנשים כאלה חושבים שאני או אמיצה נורא, או מטומטמת או שלא אכפת לי מהסביבה הקרובה שלי או מהעתיד שלנו.

יש שיגידו - טיילתי, למדתי, עשיתי תואר 1, תואר 2, קורס מקצועי, חוג מקרמה - זהו, נגמר שלב החיפושים. מה שלא אספנו עד עכשיו כנראה שכבר לא נאסוף ואם אנחנו לא אוהבים את מה שאנחנו עושים אז אין מה לעשות, אלה הם חיינו וכל הסתכלות אחרת היא ילדותית. תעשו את מה שלמדתם, את מה שאתם טובים בו, מכניס לכם הכי הרבה כסף עם הכלים העומדים לרשותכם היום.

ואני בטוחה שיש עוד מגוון נקודות מבט וגישות ככמות האנשים בעולם בערך.

ואני אומרת שהכל כנראה נכון. זאת אומרת, לכל אחד ואחת נכונה התפיסה שלו וההשקפה שלו.
כולם חכמים ואולי גם צודקים אבל כרגיל זה כל כך אינדיבידואלי.

אני עדיין, ממרום שנותיי, תאריי, תחביבי וחוגיי לא מסוגלת לתפוס את האופציה בה אין סיכוי שקיים שם משהו, מציאות מקצועית אחרת, שבאמת תספק אותי ותגרום לי אושר. יכול להיות שזה יהיה תוצאה של שילוב הניסיון המקצועי שלי, ההשכלה שלי והכלים שרכשתי לאורך החיים ואולי זה יהיה משהו חדש, רעיון חדש, תחום חדש.

בדבר אחד אין לי ספק וזה שכשיש לך תשוקה, אהבה גדולה למשהו אז את מקדמת אותו קדימה וזה כנראה המפתח לעשיה שלך, ישנה או חדשה.
זה לא בהכרח יהיה המפתח להצלחה שלך אבל לפחות לעצירה בחיפוש, לבחירה, להתמודדות עם החלטה כלשהי.

ומה בינתיים, עד שנתביית על המשהו הזה או נפסיק לפחד מהכניסה אליו והמימוש שלו?
הכי טוב שאני יכולה להציע כרגע זה לאוורר את זה. לדבר, להתלבט, לשאול.
עם המשפחה, החברים, העולם הדיגיטלי - היום יש כתובות לכל דבר.
אני לא מקבלת את זה שהחיפוש הוא כישלון. עדיין לא. הוא חיפוש, פעולה אקטיבית והוא שלב ואולי הוא יעבור ואולי הוא ימצה את עצמו בתקווה שבקצה יימצא הדבר הזה שאנחנו כולנו מחפשים.
ואולי אף פעם לא נפסיק לחפש - ואולי גם זה בסדר.

את מבוזבזת. יש לך המון פוטנציאל

את מבוזבזת.
יש לך המון פוטנציאל.
את חייבת לעשות עם זה משהו.
אמרו לכם פעם את אחד המשפטים האלה על נגזרותיהם?
על פניו אלו מחמאות נכון? שמצביעות על כישרון כזה או אחר שלכם שמישהו חושב שהוא צריך לצאת לאור.
ומצד שני אלו משפטים שיכולים גם מאוד לתסכל. אם יש לי כל כך הרבה כשרונות אז איך אני לא מצליחה לתפוס את המצפן החמקמק שיוביל אותי לעשיה המקצועית שאני רוצה או מקווה לה.

מאז ומתמיד הייתי קצת סוג של בן אדם של הכל או כלום.
למשל, אם ללמוד תיאטרון אז לא חוג אחה"צ אלא בית ספר למשחק.
אם סקראפ זה התחביב שלי (עבודה עם נייר - כרטיסים, אלבומים וכו') אז אני מיד אקנה את הציוד הכי מקצועי שקיים בשוק כדי שלפחות בפוטנציאל אוכל לעשות עבודות מקצועיות

אבל פעם, אם זה לא היה מספיק טוב או מוצלח בכדי להפוך את זה למשהו מקצועי, לא הייתי משקיעה בזה בכלל.
ככה נעלמו להם עם השנים המון תחביבים שלי - ריקוד, קישוט עוגות, ועוד.
כי לא הרגשתי שאני מגיעה לרמה מקצועית מספיק אז החלטתי להפסיק ולהשקיע בזה זמן.

הבעיה היא שיש המון דברים בחיים שעד שהם הופכים למקצוע או עד שאת יכולה לצאת איתם החוצה, לאור, לאוויר העולם, לעיניהם הבוחנות של אנשים אחרים את חייבת לרוץ ולהתאמן עליהם בעצמך.
ובהתחלה הם או לא טובים, או לא מספיק מקצועיים או תהליכיים ואת חייבת לגייס את כל הסבלנות שיש לך כדי לא לזרוק אותם מוקדם מדי לפח ולתת להם הזדמנות להפוך למשהו אמיתי.

כשעבדתי במשרה מלאה, אמרתי לעצמי ולסביבה הרבה פעמים שאין לי זמן להתעסק בכל מיני דברים שאני אוהבת.
לי ולבן הזוג שלי יש אי הסכמה ארוכת שנים בנושא - הוא חושב שאם משהו מספיק חשוב לך צריך לפנות לו זמן במסגרת כל הדברים האחרים שאתה עושה ואני לעומתו מאמינה שצריך לפנות לו זמן. נקודה. ולתת לו מקום לפעמים על חשבון הדברים שאתה עושה.

היום, כשבעצם פיניתי לעצמי הרבה זמן בשביל למצוא כיוון. גם כאן המצב לא תמיד פשוט.
אני יודעת שאני רוצה לכתוב. אני כותבת כאן ובעבודה המקצועית שלי ואפילו עזרתי אומץ להתחיל אז אני כותבת ספר - אבל זה תהליך. זה לא זבנג וגמרנו. אין פידבקים מידיים.
זה אני והמחשבות והמילים והמחשב והחששות והזמן שזה לוקח.
והיום אני יודעת שאני לא רוצה לוותר. ואני לא יודעת אם זה מספיק מקצועי. כי גם אם בחרתי ולמדתי במקום בו הרגשתי שייתן לי את כל הכלים המקצועיים שאני צריכה בשלב הזה בשביל לתפוס כיוון, זה עדיין אני ועלי עם כל מה שמשתמע מזה.
יש ימים ארוכים שבהם אני לא כותבת כי אני חושבת שאולי זה ייצא מספיק טוב, כי אני חוששת שבסוף זה לא יהיה בנפח המספיק כדי להיות ספר או שזה לא יהיה מספיק מעניין או טוב.
אבל אם יש משהו שלמדתי ואני עדיין לומדת מהתהליך הזה שאני עוברת, והתחושה רק התחזקה אצלי על אף ולמרות הקשיים שבדרך, הוא שחלומות הם משהו ששווה לתת לו צ'אנס.
שאם יש לך לפחות חלום אחד שאת יודעת לשים עליו את האצבע בין כל בליל המחשבות והאולי והאיך והמתי והאם כדאי ולמה - אז לפחות עליו כדאי ללכת.
אז תקני את הציוד הכי מקצועי ותלכי ללמוד במקום שהכי מדבר אליך ותבשלי את האוכל שאת הכי אוהבת אם על זה את כבר יודעת לשים את האצבע.
בהמשך אולי האצבע תיעצר על עוד דברים אבל על מה שכבר הצלחת להניח אותה, אל תתני לו לחמוק.

איך לא ללכת לאיבוד (או לפחות לצאת משם מהר)

"איך תלכי לאיבוד? את הרי בבית רוב הזמן"
אז גיליתי שהמקום הכי מפחיד והכי מדכא ללכת בו לאיבוד הוא בתוך הראש של עצמך.

כשיש לך יעד, מטרה, משהו שאת יכולה לשים עליו את האצבע אז גם אם הדרך קשה, גם אם ארוכה, גם אם נתקלים בקשיים, עדיין יש במה להיתלות, על מה להסתכל למה לשאוף ומול מה להתכוונן.
כשאת לא יודעת מהו היעד, או לא בטוחה שזה היעד הנכון או שיש לך ספקות בנוגע אליו, הדרך הזו יכולה לטלטל ולזרוק אותך למקומות מאוד מייאשים.

יש ימים שבהם אני לא מצליחה למצוא את ההצדקה לתהליך החיפוש.
ימים בהם יש המון חשבונות לשלם או שאחד הילדים פתאום צריך טיפול שיניים דחוף, או איזה חג מתנות מתקרב.
אז פתאום את נזכרת שהחיים ממשיכים ועם כל הכבוד לזכות הגדולה שלקחת לעצמך לשבת ולחפש, אי אפשר להמשיך ככה לעד.
במקרים כאלה אני נוזפת בעצמי על כך שלא עבדתי 20 שנה כשכירה בשביל עכשיו לחסוך על הילדים או להתקמצן על עצמי ועל בן הזוג. אני משתדלת שלא לשקוע במחיר הכלכלי יותר מדי - אבל לפעמים באמת שאין ברירה.
ואז אני מוצאת את עצמי תופסת את הראש, יושבת מול כל אתרי הדרושים ואומרת: "גברת, קחי את עצמך בידיים ותחזרי למעגל השכירים".
אבל האם זה באמת הפתרון, האם הגעתי עד כאן, עשיתי את כל השינויים, שילמתי את כל המחירים בשביל לפרוש בשיא?

והכל קשור אחד בשני-
אחד האתגרים שלקחתי על עצמי בתוך תהליך החיפוש הוא הכתיבה.
גם שם מאוד קל ללכת לאיבוד בפחדים ובחששות.
העולם הזה שאני יוצרת בתוך הספר שלי הוא חלק בלתי נפרד ממני, גם אם הסיפור הוא לא בהכרח בדיוק הסיפור שלי.
ולכן, בימים של שאלות והליכה לאיבוד, גם שם התהליך נתקע. בימים בהם אני לא בטוחה לאן אני הולכת, אני גם לא מצליחה לשבת ולכתוב ובעצם לקדם את אחד הכיוונים המרכזיים שאני רוצה להתמקד בהם.

אז מה עושים?
לא תמיד אני יודעת, אבל לפעמים הפתרון הוא צעדים קטנים. רשימות ממוקדות.
כאלה שאני מכריחה את עצמי בכוח להוציא מהם את: ללכת לקניות או להחליף נורה.
כאלה שכוללות את המשימות הקטנות והמוגדרות: לכתוב 500 מילה, להעלות עוד פוסט לבלוג, לקדם את העסק שלי אפילו בחשיבה ותכנון של שלבים עתידיים גם אם כרגע זה לא נראה כמו הכיוון המרכזי. ולפעמים זה כולל גם לשלוח קורות חיים למשרה שנדמה לי שיכולה להתאים לי אפילו לא במשרה מלאה. כזו שתאפשר לי להמשיך בתהליך החיפוש אבל אולי גם להתפרנס יותר.

כשאני הולכת לאיבוד, אני מנסה לתעל את הפחד למשהו קונקרטי.
לנשום עמוק ולהפוך את החיסרון לאיזשהו יתרון.
ולפעמים זה מספיק גם לדעת שיש לזה ערך אם היום לא קידמתי כלום אבל הייתי בבית בצהריים לקבל את הילדים שלי מבית הספר, לשמוע מהם חוויות ולעשות יחד שיעורי בית.
ולקוות שאולי מחר אצליח להתקדם גם עם הדברים האחרים. לחפש וגם למצוא.

מה שבטוח, אם נשארים ב"איבוד" לא מגיעים לשום מקום.
ובשום מקום הזה אני לא מוצאת הרבה תקווה.
ואני בן אדם של תקווה.

משמעות החיפוש

בימים בהם השמש זורחת ואני יכולה לשבת בגינה ולספוג קרניים מלטפות או ביום גשום בו אני יכולה לבשל מרק חם לבני הבית, אני מאוד אוהבת את החיים שלי ואת הבחירה שבחרתי.
אבל לחיפוש יש מחיר. במגוון תחומים.
יש את המובנים מאליהם כמו הכנסה או יותר נכון צמצום או אובדן הכנסה. ויש מפתיעים יותר כמו שינוי, גם אם קטן, של הדינמיקה המשפחתית והזוגית.

בפועל, לקח לי המון זמן להכיל ולעכל את כל הזמן הפנוי שהיה לי פתאום. נורא קל היה לי למלא אותו בקניות, בישול, זמן עם הילדים וכל זה. יותר קשה היה לבנות תכנית לדברים שאני באמת רוצה לעשות.
כמה חודשים אל תוך העצמאות החדשה שלי, פתאום תפסתי שיש לי זכות מאוד גדולה והיא באמת להחליט מה אני רוצה לעשות וללכת לעשות אותו. אבל הבעיה היתה שלא ידעתי מה זה המשהו הזה.
כל כך רציתי פתאום להבין שאני משתוקקת להיות קונדיטורית או שוקולטיירית או שאני בעצם נורא רוצה בעצם לחזור לחלום הילדות שלי ולהיות שחקנית - אבל זה לא קרה. לא הרגשתי שאני מצליחה לשים את האצבע על הדבר הזה. זה שבשבילו כל זה היה שווה.
והרגשתי פספוס. בזבוז של הקרדיט המשפחתי שניתן לי לנצל את הזמן זה ולמצוא כבר את הסיבה (או ההצדקה) למהלך החד צדדי הזה, במובן מסוים, שהשפיע על התא המשפחתי שלנו.

אז החלטתי להיות זהירה, ולבחור לעשות וללמוד דברים שאולי לא יועילו ויביאו אותי אל הדבר המיוחל הזה, אבל לפחות יתרמו לי גם במסלול הנוכחי שבחרתי - הדבר הראשון היה ללמוד הנחית קבוצות.

בעבודה הרצינית הראשונה שהיתה לי כשסיימתי תואר שני, עבדתי בעמותה שעסקה המון בתחום ההנחיה וזכרתי שאחת הדמויות הבולטות בתחום אמרה לי פעם שיש לי כישרון לזה. אז החלטתי לנסות.
הלימודים היו מאוד מעניינים. זו גם היתה הזדמנות ראשונה ממש לצאת מהבית, למשהו קבוע, לפגוש נשים אחרות מעניינות וללמוד מהתהליך ומהחוויות. הרגשתי שזה כיוון טוב, שאני באמת לא רעה בזה בכלל ואפילו נהניתי.
כמטלת סיום בניתי עם אחת מחברותי לקורס סדנא שלמה.
הבעיה היתה ששוב הלכתי למקום הבטוח והסדנא שבניתי היתה בתחום המקצועי שלי. תזכורת למצטרפים - אני בכלל לא בטוחה שהמקצוע שלי זה מה שאני הכי רוצה לעשות.
אז הקורס הסתיים, ואני בהחלט מרגישה שצירפתי כלי מקצועי משמעותי לסל הכלים שלי. אבל כרגע לפחות מסתמן שזו לא היתה נקודת השינוי המיוחלת.

במסגרת הקריירה המקצועית שלי עשיתי מגוון דברים - חלקם היה ניהול פרויקטים בתחום התקשורת הפנימית, הפקת אירועים, בניית קמפיינים וגם כתיבת תוכן - ראיונות, אייטמים, טיזרים, כתבות ועוד. לאורך השנים הכי אהבתי את תחום הניהול, את העבודה עם האנשים, את שלב החשיבה והבניה של קונספט כללי ותמיד הכי פחות אהבתי את עניין הכתיבה.

באיזשהו שלב, קשה לי להסביר למה, במסגרת התהליך והזמן העצמאי שלי - הדברים קצת התהפכו.
מצאתי שאני מתחברת יותר לכתיבה. גם בצד המקצועי וגם בצד האישי.
גיליתי שאני נהנית להעלות מחשבות על הכתב. שאני כבר לא חוששת מאתגר של ניסוח אייטמים מקצועיים שונים.
אז למה לא ללמוד כתיבה? אבל איזה סוג של כתיבה?
זה אולי יישמע לרגע כמו אייטם שיווקי - זו לא המטרה, אבל כשצריך לפרגן מפרגנים נכון?
למדתי ב"גיבור תרבות". הם השכילו לשלב במסגרת הקורס טעימות ממגוון תחומים- מפרוזה, דרך פזמונאות, תסריטאות, מחזאות, כתיבה ברשת ועוד.
המפגש השבועי עם אנשים שיודעים לכתוב מדהים וההכרה שאני יושבת מסביב לאותו שולחן איתם חיזקה אותי ותרמה לי המון.
זה גם היה סוג של טריגר לבלוג הזה.
אז אני כותבת. גם כאן. גם בתחום המקצועי שלי וגם משהו שאני מקווה שבסוף יסתכם לכדי ספר.
עוד לא יודעת להגיד זה המסלול שמוביל אותי ליעד הנכסף אבל בהחלט מרגישה שזה אחד הכיוונים הנכונים והטובים בשבילי.

אז לסיום - אני לא אדם של אמרות שפר ועצות לחיים טובים יותר.
אבל יש משפט שתפס אותי מתחילת הדרך בה התחלתי להתלבט לאן פני מועדות וזה המשפט
Life is not about finding yourself, It's about creating yourself
או בתרגום חופשי, החכמה בחיים היא לא למצוא את עצמך אלא ליצור את עצמך.
לקח לי קצת זמן, כי גם אני חשבתי שאני מחפשת את עצמי, אבל בהדרגה הבנתי את הנכונות של המשפט הזה, עבורי לפחות.

אני אולי עדיין מחפשת, אבל החיפוש הזה הוא עכשיו הרבה יותר פרקטי, חיפוש של דרך, עשיה, מקצוע
וכל דבר כזה מצריך גיוס של אנרגיות ועשיה ולא רק חפירה בנבכי הנפש או הפילוסופיה שלי.
לא כל בוקר יש אנרגיות ולא כל בוקר זה מצליח אבל אני מנסה להתרגל לחשוב שגם לחפש זה בסדר וזו לא בושה לרצות להרגיש שהצלחת.

מחפשת - איך כל זה התחיל

מכיוון שאני כבר יודעת שזה הולך להיות ארוך, אתחיל מהשורה התחתונה והיא-
עדיין אין כאן שורה תחתונה.
אין מסקנות, מתכונים לדרך, אמירות מוגדרות ומנחות. יש הרבה שאלות ונסיונות וחיפוש.
אני עדיין מחפשת. מחפשת מה? אני חושבת שאת תחושת ההצלחה האישית שלי. זו אולי ההגדרה הכי רחבה אבל הכי נכונה בשבילי כרגע.

כבר כמעט שנה וחצי עברה ועוד לא החלטתי אם עזיבת העבודה היציבה שלי היתה הדבר הכי חכם שעשיתי בחיים שלי או הדבר הכי אידיוטי.
תקראו לזה הכנה מוקדמת לקראת משבר גיל הארבעים, תקראו לזה התחרפנות, אבל בתהליך יחסית קצר פשוט קמתי ועזבתי. טוב, אז אם להיות לגמרי כנה, לא בטוח שקצר זו ההגדרה הנכונה, אבל ככה זה הרגיש.

במשך כמה שנים הרגשתי שלא בטוח שהמקצוע שלי זה בדיוק מה שאני רוצה לעשות.
התגלגלתי אליו די במקרה מתוך עבודה אחרת בחברה מסוימת והוא הציל אותי מבוסית מזעזעת וצוות מתעלל.
הגעתי לצוות חדש ומקסים, לעבודה די מעניינת ונשארתי.
נשארתי שנים בחברה ובתפקיד. למדתי, התפתחתי, התמקצעתי אבל לאט לאט הרגשתי שמיציתי. שכבר לא כל כך מעניין אותי לדבר על ובא לי לעשות.
חופשת הלידה השלישית שלי ושינויים ארגוניים מרחיקי לכת בחברה בה עבדתי גרמו לי לרצות להישאר בבית יותר ממה שתכננתי ולחשוב שוב על אופציות לשינוי כיוון.
תוך כדי חופשת הלידה, יצרו איתי קשר דרך לינקדאין מחברה אחרת והציעו לי להתמודד על משרה בתחום שלי.
את המשרה לא קיבלתי אבל פתאום קיבלתי חשק מחודש בכל זאת לעסוק במקצוע שלי.
אז התחלתי לחפש משרות ולשלוח קורות חיים ומצאתי. מצאתי עבודה בארגון גדול ויציב, עם משכורת לא רעה. עם בוס שהסכים לחכות לי עד ספטמבר כדי שהקטנצ'יק שלי ייכנס לגן. בקיצור - נפלא.
בארגון החדש הזה הייתי צריכה להקים את התחום המקצועי שלי מאפס. ראיתי בזה אתגר מקצועי רציני ושמחתי על ההזדמנות.
לא היה קל. ארגון מסועף, כמעט ללא תקציב. עם המון פוליטיקה  - אבל הצלחתי, אני חושבת.
אבל אחרי כשנתיים, התחלתי שוב להרגיש שאולי זה לא זה. גם כאן היתה בוסית לא קלה בתמונה שבהחלט השפיעה.
ואני חושבת ששם ההחלטה התחילה להתבשל.

התחלתי לבחון מהן בעצם האופציות שלי. היו כמה:
1. להתחיל לחפש עבודה במקצוע שלי, במקום אחר - זה הרגיש לי לא כל כך נכון. הרגשתי שנמאס לי מהתחום.
2. להתחיל לחפש משרה אחרת בארגון בו עבדתי - לא הרגשתי שיש משהו אחר אותו אני רוצה לעשות שם וגם לא הרגשתי שיהיה לי סיכוי להשתלב מכיוון שהגעתי כסמכות מקצועית בתחום שלי ולא הרגשתי שיאפשרו לי שינוי כיוון שכזה שם.
3. להתחיל לחפש עבודה בתחום אחר במקום אחר - לא הייתי בטוחה שמקצועית אני מסוגלת להתחיל מאפס והאמת שגם לא ידעתי במה.
הרגשתי שאם הייתי יודעת מה אני רוצה לעשות, אם היה לי איזשהו חלום אז הייתי מוכנה בשבילו גם להתחיל מאפס - אבל לא ידעתי מהו.
4. לצאת לדרך עצמאית - במה? לא ברור. כאמור לא היה איזה חלום מוגדר או משהו שבאמת רציתי לעשות.

הרגשתי אבודה, כבולה למקום עבודה שאני לא אוהבת, למקצוע שאני לא אוהבת ולא ידעתי איך יוצאים מזה.
קמתי מדוכאת כל בוקר. עמדתי שעות בפקקים. הייתי בלחץ כל הזמן - פגישות, שיחות ועידה, תחושה שלמרות שאין עובדת מסורה ממני לא העריכו אותי כלל.

ואז זה התחיל להתגבש - האפשרות לצאת לדרך עצמאית מבלי לזרוק לפח את כל הניסיון המקצועי שלי.
אולי אנסה כעצמאית לעבוד במקצוע שלי.
אם להיות כנה עם עצמי, לא הייתי בטוחה אם זה הפתרון או שזה רק תירוץ. אבל עם החלטה כזו יכולתי לחיות.
לא הרגשתי שאני יכולה לצאת לאיזשהו ריק, ואקום ולהתחיל לחפש. הייתי חייבת לצאת למשהו שאני מכירה ולהתחיל לעבוד משם.

במקרה, מזל או איך שתרצו לקרוא לזה עזבתי את העבודה שלי ביולי ובאוגוסט כבר היה לי לקוח ראשון לעבודה קטנה.
החלטתי שאני לא רוצה להיקרא מובטלת והנה כבר יש לי לקוח אז ויתרתי על לשכת התעסוקה (אולי עוד אחזור לזה אבל אני חושבת שזו היתה טעות - איבדתי שנים של ותק מקצועי וסכום לא מבוטל של כסף) והחלטתי "להתנפל" על העצמאות.
אבל בפועל, העצמאות הזו לא התפתחה כמו שחשבתי.

מהון להון, אני כבר שנה וחצי עצמאית.
יש לי לקוח עקבי אחד. אותו לקוח שהתחלתי איתו באוגוסט. וזהו.
אז מה עשיתי כל השנה וחצי הזו?
נדבר על זה בפוסטים הבאים.