על החיים ועל הכתיבה

המון זמן לא כתבתי כאן.
הרבה מים זרמו בנהר.
רצף המחשבות לא פסק לרגע אבל לא תמיד הייתי בטוחה שיש ערך בהעלאה שלהם על הכתב.
הרי למגירה אני תמיד יכולה לכתוב, אז למה להלאות את הכמות הפצפונית של הקוראים שלי (היי אמא 😊).
אז על מה חשבתי ועל מה חשוב לי לכתוב?
אני חושבת שהדבר המרכזי שמעסיק אותי עכשיו הוא לאן הולכים מפה. מתקדמים? הולכים אחורה? חוזרים למחוזות מוכרים? פורצים למחוזות חדשים?
מה נכנס תחת ההגדרה של וויתור? מהו אתגר חדש ואיזה מחיר מוכנים לשלם בשביל כל אחת מהאפשרויות האלה?
במהלך התקופה בה אני עצמאית (אצלי במשפחה צוחקים שעצמאות זה מצב מחשבתי יותר מאשר עיסוק), עשיתי כאמור, כל מיני דברים. למדתי הנחית קבוצות והנחיתי. למדתי כתיבה ואני כותבת. לאחרונה ויתרתי על ההנחיה והתחלתי לבדוק אפשרויות לחזור להיות שכירה.
אז למה בעצם? הרי אני מאוד אוהבת את החופש שלי, את הזמן שאני יכולה להקדיש לילדים שלי, את הזמן שבו אני כותבת.
את הצעד הגדול, הקשה, הרי כבר עשיתי. עזבתי משרה טובה ויצאתי לחפש אתגרים חדשים.
יש שיגידו אומץ, יש שיגידו טמטום ויש שיגידו אז קדימה מה קרה מאז?

במהלך הדרך שעשיתי למדתי שזה בסדר לנסות דברים חדשים ולהחליט שהם לא לגמרי מתאימים.
זה לא קל. היום לא קל יותר להגיד "זה לא זה. מה הדבר הבא?"
כי המחיר גבוה יותר. כי אני כבר לא צעירונת. כי  כבר שנתיים אין לי הכנסה סדירה. כי שוק העבודה לא מחכה לאף אחד. כי השקעתי זמן וכסף בלימודים שירדו לטמיון אם לא אעסוק במה שלמדתי.
אבל שוב, מה המחיר? האם כל המהלך הדרמטי הזה קרה רק כדי שאבחר משהו אחר שלא לגמרי מתאים לי.האם כדאי לי לחזור ולעשות מה שעשיתי לפני היציאה לדרך חדשה רק כי זה מה שאני יודעת לעשות טוב.

קראתי פעם בבלוג של סופר אמריקאי לא מאוד ידוע, שעוסק גם בלימוד כתיבה וטיפים לכותבים מתחילים, אמירה שנשארה איתי. הוא שאל את הקוראים שלו – מי אתם כשאתם כותבים?. (Jeff Goins)
כששאלתי את עצמי את השאלה הזו, הבנתי שאחד הרגעים בהם אני הכי אוהבת את מי שאני הוא כשאני כותבת.

הכתיבה איתה אני מתמודדת כבר כמה חודשים טובים היא כתיבת ספר. רומן.
כתיבת רומן היא עבודה סיזיפית. זה נשמע בטח קצת כמו קלישאה אבל לפעמים זה מרגיש ממש ככה.
מעבר לכתיבה עצמה, לישיבה מול המסך והקלדת האותיות, בכתיבה יש כל כך הרבה רבדים פסיכולוגיים שאיתם הכותב צריך להתמודד.
לדוגמא, המחשבות על דברים אחרים יותר מכניסים או כלכליים שהוא היה אמור או יכול לעשות ברגעים אלה.
השאלה הקיומית, האם מה שאני כותבת הוא מספיק טוב? אולי אם זה לא גאוני, לא שווה לשבת ולהשקיע בזה.
אני חושבת ורוצה לקוות שיש מקום בעולם לא רק לספרים גאוניים. לא רק לכאלה שמכילים איזו מחשבה פורצת דרך או רעיון ששובר את כל המוסכמות. אלא גם מקום לספר על החיים. כזה שמספיק אנשים יוכלו להזדהות איתו, לקחת ממנו משהו, אפילו אם זה רק רגע אחד של שקט.
ולפעמים המחשבה הזו מספיקה כדי להניע אותי קדימה בתהליך.

כשאת כותבת לא תמיד יש לך אינדיקציה איך כל התהליך הזה הולך להגמר. לפעמים המדד להתקדמות הוא המדד הקר של ספירת המילים.
הילדים שלי למדו לשאול – אמא כמה מילים כבר יש לך? כמה את עוד צריכה?
ואני תמיד אומרת את המספר שמופיע בתחתית הדף, אבל דואגת להוסיף שזה לא ממש אומר כלום. כי הכל תלוי בסיפור. הכל תלוי לאן הוא יתגלגל. אין כמות מילים שאני צריכה. אני צריכה שהסיפור יהיה שלם.
כבר כמה זמן שיש לי בראש, בגדול, את כל קווי העלילה של הסיפור שלי. אבל התהליך עצמו מושך לפעמים לכל מיני כיוונים אחרים.
לדוגמא, סצינה אחת שכתבתי, היתה אמורה להיות איזושהי נקודה ורובד קטן נוסף לסיפור. בלי להתכוון מראש היא כבר נמצאת איתי ומובילה אותי כמה וכמה אלפי מילים. כי אי אפשר היה לעזוב אותה ככה, קטנה ולא משמעותית. כדי שהסיפור יהיה הגיוני, אנושי ורלוונטי, נוספו בה עוד ועוד רגעים, דיאלוגים, התפתחויות.
לפעמים זה מתסכל, כי בלי להרגיש התרחקתי פתאום מהקו אליו אני מכוונת. אבל לפעמים זה מרגש. כי נולד משהו שלא צפיתי. כי הדמות פתאום שלמה יותר או שפתאום יש לי כיוון חדש שיוביל אותי בדרך ארוכה יותר אבל גם משמעותית יותר אל הנקודה הסופית.

אני חושבת שגם בחיים יש לנו המון רגעים כאלה. רגעים שבהם משהו קטן ולא משמעותי יכול להפוך לרגע מכונן שנשאר איתנו יותר ממה שתכננו.
הרבה פעמים אלו דווקא הדברים הפחות טובים. למשל רגעים בהם ישבנו, חיכינו וקיווינו והזמן חלף ונעלם בלי שהתקדמנו לשום מקום. הלוואי והיו לנו יותר סיפורי סינדרלה בחיים שלנו. רגעים שבהם לפעמים חיכינו, לפעמים בחרנו, יצרנו ועשינו והכל איכשהו הסתדר. רגעים בהם מצאנו כיוון, מישהו אחר ראה בנו משהו ונתן לנו הזדמנות, אנחנו גילינו על ואת עצמנו והצלחנו להניע את זה לכדי פעולה משמעותית.

 היום אני עדיין מאמינה שבגדול, אנחנו כותבים את הסיפור של עצמנו. אבל בחיים לא תמיד כל כך פשוט לבחור מה ייכתב. לפחות בסיפור יש לנו את החופש הזה.