אז האם החיפוש בגיל מתקדם יותר מאשר שנות העשרה או העשרים שלך הוא בעצם הודאה בכישלון?
האם עצם העובדה שלקראת גיל 30 או 40 או 50 את עוד לא יודעת מה את רוצה לעשות עם החיים שלך אומר שהחיים שלך התבזבזו?
גם הפעם אפשר להסתכל על זה בכל מיני צורות-
יש שיגידו שחיפוש הוא תמיד טוב, בכל שלב בחיים. כי כשאתה מחפש אתה מוצא. מה? לא בטוח. אבל אתה מוצא משהו ואולי המשהו הזה יהיה לך טוב, מעשיר, תורם, מאתגר ובכלל, משהו שהוא יותר ממה שיש לך היום.
אני עדיין, ממרום שנותיי, תאריי, תחביבי וחוגיי לא מסוגלת לתפוס את האופציה בה אין סיכוי שקיים שם משהו, מציאות מקצועית אחרת, שבאמת תספק אותי ותגרום לי אושר. יכול להיות שזה יהיה תוצאה של שילוב הניסיון המקצועי שלי, ההשכלה שלי והכלים שרכשתי לאורך החיים ואולי זה יהיה משהו חדש, רעיון חדש, תחום חדש.
בדבר אחד אין לי ספק וזה שכשיש לך תשוקה, אהבה גדולה למשהו אז את מקדמת אותו קדימה וזה כנראה המפתח לעשיה שלך, ישנה או חדשה.
זה לא בהכרח יהיה המפתח להצלחה שלך אבל לפחות לעצירה בחיפוש, לבחירה, להתמודדות עם החלטה כלשהי.
ומה בינתיים, עד שנתביית על המשהו הזה או נפסיק לפחד מהכניסה אליו והמימוש שלו?
הכי טוב שאני יכולה להציע כרגע זה לאוורר את זה. לדבר, להתלבט, לשאול.
עם המשפחה, החברים, העולם הדיגיטלי - היום יש כתובות לכל דבר.
אני לא מקבלת את זה שהחיפוש הוא כישלון. עדיין לא. הוא חיפוש, פעולה אקטיבית והוא שלב ואולי הוא יעבור ואולי הוא ימצה את עצמו בתקווה שבקצה יימצא הדבר הזה שאנחנו כולנו מחפשים.
ואולי אף פעם לא נפסיק לחפש - ואולי גם זה בסדר.
האם עצם העובדה שלקראת גיל 30 או 40 או 50 את עוד לא יודעת מה את רוצה לעשות עם החיים שלך אומר שהחיים שלך התבזבזו?
גם הפעם אפשר להסתכל על זה בכל מיני צורות-
יש שיגידו שחיפוש הוא תמיד טוב, בכל שלב בחיים. כי כשאתה מחפש אתה מוצא. מה? לא בטוח. אבל אתה מוצא משהו ואולי המשהו הזה יהיה לך טוב, מעשיר, תורם, מאתגר ובכלל, משהו שהוא יותר ממה שיש לך היום.
אותם אלה יגידו גם, בדרך כלל, שאת החיפוש הזה צריך לעשות ממקום של כח, שהוא לתפיסתם, העבודה הנוכחית שלך, הסטטוס קוו - תחפש תמיד אבל אל תעשה את זה בוואקום.
יש שיגידו שחיפוש הוא פריבילגיה. כלומר, יש ילדים, משפחה, משכנתא, חובות, התחייבויות, חשבונות. הכי הרבה שנחפש עכשיו זה "את החברים שלנו" כמאמר הפתגם הסלנגי הידוע.
אנשים כאלה חושבים שאני או אמיצה נורא, או מטומטמת או שלא אכפת לי מהסביבה הקרובה שלי או מהעתיד שלנו.
יש שיגידו שחיפוש הוא פריבילגיה. כלומר, יש ילדים, משפחה, משכנתא, חובות, התחייבויות, חשבונות. הכי הרבה שנחפש עכשיו זה "את החברים שלנו" כמאמר הפתגם הסלנגי הידוע.
אנשים כאלה חושבים שאני או אמיצה נורא, או מטומטמת או שלא אכפת לי מהסביבה הקרובה שלי או מהעתיד שלנו.
יש שיגידו - טיילתי, למדתי, עשיתי תואר 1, תואר 2, קורס מקצועי, חוג מקרמה - זהו, נגמר שלב החיפושים. מה שלא אספנו עד עכשיו כנראה שכבר לא נאסוף ואם אנחנו לא אוהבים את מה שאנחנו עושים אז אין מה לעשות, אלה הם חיינו וכל הסתכלות אחרת היא ילדותית. תעשו את מה שלמדתם, את מה שאתם טובים בו, מכניס לכם הכי הרבה כסף עם הכלים העומדים לרשותכם היום.
ואני בטוחה שיש עוד מגוון נקודות מבט וגישות ככמות האנשים בעולם בערך.
ואני אומרת שהכל כנראה נכון. זאת אומרת, לכל אחד ואחת נכונה התפיסה שלו וההשקפה שלו.
כולם חכמים ואולי גם צודקים אבל כרגיל זה כל כך אינדיבידואלי.
כולם חכמים ואולי גם צודקים אבל כרגיל זה כל כך אינדיבידואלי.
אני עדיין, ממרום שנותיי, תאריי, תחביבי וחוגיי לא מסוגלת לתפוס את האופציה בה אין סיכוי שקיים שם משהו, מציאות מקצועית אחרת, שבאמת תספק אותי ותגרום לי אושר. יכול להיות שזה יהיה תוצאה של שילוב הניסיון המקצועי שלי, ההשכלה שלי והכלים שרכשתי לאורך החיים ואולי זה יהיה משהו חדש, רעיון חדש, תחום חדש.
בדבר אחד אין לי ספק וזה שכשיש לך תשוקה, אהבה גדולה למשהו אז את מקדמת אותו קדימה וזה כנראה המפתח לעשיה שלך, ישנה או חדשה.
זה לא בהכרח יהיה המפתח להצלחה שלך אבל לפחות לעצירה בחיפוש, לבחירה, להתמודדות עם החלטה כלשהי.
ומה בינתיים, עד שנתביית על המשהו הזה או נפסיק לפחד מהכניסה אליו והמימוש שלו?
הכי טוב שאני יכולה להציע כרגע זה לאוורר את זה. לדבר, להתלבט, לשאול.
עם המשפחה, החברים, העולם הדיגיטלי - היום יש כתובות לכל דבר.
אני לא מקבלת את זה שהחיפוש הוא כישלון. עדיין לא. הוא חיפוש, פעולה אקטיבית והוא שלב ואולי הוא יעבור ואולי הוא ימצה את עצמו בתקווה שבקצה יימצא הדבר הזה שאנחנו כולנו מחפשים.
ואולי אף פעם לא נפסיק לחפש - ואולי גם זה בסדר.
