על החיים ועל הכתיבה

המון זמן לא כתבתי כאן.
הרבה מים זרמו בנהר.
רצף המחשבות לא פסק לרגע אבל לא תמיד הייתי בטוחה שיש ערך בהעלאה שלהם על הכתב.
הרי למגירה אני תמיד יכולה לכתוב, אז למה להלאות את הכמות הפצפונית של הקוראים שלי (היי אמא 😊).
אז על מה חשבתי ועל מה חשוב לי לכתוב?
אני חושבת שהדבר המרכזי שמעסיק אותי עכשיו הוא לאן הולכים מפה. מתקדמים? הולכים אחורה? חוזרים למחוזות מוכרים? פורצים למחוזות חדשים?
מה נכנס תחת ההגדרה של וויתור? מהו אתגר חדש ואיזה מחיר מוכנים לשלם בשביל כל אחת מהאפשרויות האלה?
במהלך התקופה בה אני עצמאית (אצלי במשפחה צוחקים שעצמאות זה מצב מחשבתי יותר מאשר עיסוק), עשיתי כאמור, כל מיני דברים. למדתי הנחית קבוצות והנחיתי. למדתי כתיבה ואני כותבת. לאחרונה ויתרתי על ההנחיה והתחלתי לבדוק אפשרויות לחזור להיות שכירה.
אז למה בעצם? הרי אני מאוד אוהבת את החופש שלי, את הזמן שאני יכולה להקדיש לילדים שלי, את הזמן שבו אני כותבת.
את הצעד הגדול, הקשה, הרי כבר עשיתי. עזבתי משרה טובה ויצאתי לחפש אתגרים חדשים.
יש שיגידו אומץ, יש שיגידו טמטום ויש שיגידו אז קדימה מה קרה מאז?

במהלך הדרך שעשיתי למדתי שזה בסדר לנסות דברים חדשים ולהחליט שהם לא לגמרי מתאימים.
זה לא קל. היום לא קל יותר להגיד "זה לא זה. מה הדבר הבא?"
כי המחיר גבוה יותר. כי אני כבר לא צעירונת. כי  כבר שנתיים אין לי הכנסה סדירה. כי שוק העבודה לא מחכה לאף אחד. כי השקעתי זמן וכסף בלימודים שירדו לטמיון אם לא אעסוק במה שלמדתי.
אבל שוב, מה המחיר? האם כל המהלך הדרמטי הזה קרה רק כדי שאבחר משהו אחר שלא לגמרי מתאים לי.האם כדאי לי לחזור ולעשות מה שעשיתי לפני היציאה לדרך חדשה רק כי זה מה שאני יודעת לעשות טוב.

קראתי פעם בבלוג של סופר אמריקאי לא מאוד ידוע, שעוסק גם בלימוד כתיבה וטיפים לכותבים מתחילים, אמירה שנשארה איתי. הוא שאל את הקוראים שלו – מי אתם כשאתם כותבים?. (Jeff Goins)
כששאלתי את עצמי את השאלה הזו, הבנתי שאחד הרגעים בהם אני הכי אוהבת את מי שאני הוא כשאני כותבת.

הכתיבה איתה אני מתמודדת כבר כמה חודשים טובים היא כתיבת ספר. רומן.
כתיבת רומן היא עבודה סיזיפית. זה נשמע בטח קצת כמו קלישאה אבל לפעמים זה מרגיש ממש ככה.
מעבר לכתיבה עצמה, לישיבה מול המסך והקלדת האותיות, בכתיבה יש כל כך הרבה רבדים פסיכולוגיים שאיתם הכותב צריך להתמודד.
לדוגמא, המחשבות על דברים אחרים יותר מכניסים או כלכליים שהוא היה אמור או יכול לעשות ברגעים אלה.
השאלה הקיומית, האם מה שאני כותבת הוא מספיק טוב? אולי אם זה לא גאוני, לא שווה לשבת ולהשקיע בזה.
אני חושבת ורוצה לקוות שיש מקום בעולם לא רק לספרים גאוניים. לא רק לכאלה שמכילים איזו מחשבה פורצת דרך או רעיון ששובר את כל המוסכמות. אלא גם מקום לספר על החיים. כזה שמספיק אנשים יוכלו להזדהות איתו, לקחת ממנו משהו, אפילו אם זה רק רגע אחד של שקט.
ולפעמים המחשבה הזו מספיקה כדי להניע אותי קדימה בתהליך.

כשאת כותבת לא תמיד יש לך אינדיקציה איך כל התהליך הזה הולך להגמר. לפעמים המדד להתקדמות הוא המדד הקר של ספירת המילים.
הילדים שלי למדו לשאול – אמא כמה מילים כבר יש לך? כמה את עוד צריכה?
ואני תמיד אומרת את המספר שמופיע בתחתית הדף, אבל דואגת להוסיף שזה לא ממש אומר כלום. כי הכל תלוי בסיפור. הכל תלוי לאן הוא יתגלגל. אין כמות מילים שאני צריכה. אני צריכה שהסיפור יהיה שלם.
כבר כמה זמן שיש לי בראש, בגדול, את כל קווי העלילה של הסיפור שלי. אבל התהליך עצמו מושך לפעמים לכל מיני כיוונים אחרים.
לדוגמא, סצינה אחת שכתבתי, היתה אמורה להיות איזושהי נקודה ורובד קטן נוסף לסיפור. בלי להתכוון מראש היא כבר נמצאת איתי ומובילה אותי כמה וכמה אלפי מילים. כי אי אפשר היה לעזוב אותה ככה, קטנה ולא משמעותית. כדי שהסיפור יהיה הגיוני, אנושי ורלוונטי, נוספו בה עוד ועוד רגעים, דיאלוגים, התפתחויות.
לפעמים זה מתסכל, כי בלי להרגיש התרחקתי פתאום מהקו אליו אני מכוונת. אבל לפעמים זה מרגש. כי נולד משהו שלא צפיתי. כי הדמות פתאום שלמה יותר או שפתאום יש לי כיוון חדש שיוביל אותי בדרך ארוכה יותר אבל גם משמעותית יותר אל הנקודה הסופית.

אני חושבת שגם בחיים יש לנו המון רגעים כאלה. רגעים שבהם משהו קטן ולא משמעותי יכול להפוך לרגע מכונן שנשאר איתנו יותר ממה שתכננו.
הרבה פעמים אלו דווקא הדברים הפחות טובים. למשל רגעים בהם ישבנו, חיכינו וקיווינו והזמן חלף ונעלם בלי שהתקדמנו לשום מקום. הלוואי והיו לנו יותר סיפורי סינדרלה בחיים שלנו. רגעים שבהם לפעמים חיכינו, לפעמים בחרנו, יצרנו ועשינו והכל איכשהו הסתדר. רגעים בהם מצאנו כיוון, מישהו אחר ראה בנו משהו ונתן לנו הזדמנות, אנחנו גילינו על ואת עצמנו והצלחנו להניע את זה לכדי פעולה משמעותית.

 היום אני עדיין מאמינה שבגדול, אנחנו כותבים את הסיפור של עצמנו. אבל בחיים לא תמיד כל כך פשוט לבחור מה ייכתב. לפחות בסיפור יש לנו את החופש הזה.

האם חיפוש הוא הודאה בכישלון?

אז האם החיפוש בגיל מתקדם יותר מאשר שנות העשרה או העשרים שלך הוא בעצם הודאה בכישלון?
האם עצם העובדה שלקראת גיל 30 או 40 או 50 את עוד לא יודעת מה את רוצה לעשות עם החיים שלך אומר שהחיים שלך התבזבזו?
גם הפעם אפשר להסתכל על זה בכל מיני צורות-

יש שיגידו שחיפוש הוא תמיד טוב, בכל שלב בחיים. כי כשאתה מחפש אתה מוצא. מה? לא בטוח. אבל אתה מוצא משהו ואולי המשהו הזה יהיה לך טוב, מעשיר, תורם, מאתגר ובכלל, משהו שהוא יותר ממה שיש לך היום.

אותם אלה יגידו גם, בדרך כלל, שאת החיפוש הזה צריך לעשות ממקום של כח, שהוא לתפיסתם, העבודה הנוכחית שלך, הסטטוס קוו - תחפש תמיד אבל אל תעשה את זה בוואקום.

יש שיגידו שחיפוש הוא פריבילגיה. כלומר, יש ילדים, משפחה, משכנתא, חובות, התחייבויות, חשבונות. הכי הרבה שנחפש עכשיו זה "את החברים שלנו" כמאמר הפתגם הסלנגי הידוע.
אנשים כאלה חושבים שאני או אמיצה נורא, או מטומטמת או שלא אכפת לי מהסביבה הקרובה שלי או מהעתיד שלנו.

יש שיגידו - טיילתי, למדתי, עשיתי תואר 1, תואר 2, קורס מקצועי, חוג מקרמה - זהו, נגמר שלב החיפושים. מה שלא אספנו עד עכשיו כנראה שכבר לא נאסוף ואם אנחנו לא אוהבים את מה שאנחנו עושים אז אין מה לעשות, אלה הם חיינו וכל הסתכלות אחרת היא ילדותית. תעשו את מה שלמדתם, את מה שאתם טובים בו, מכניס לכם הכי הרבה כסף עם הכלים העומדים לרשותכם היום.

ואני בטוחה שיש עוד מגוון נקודות מבט וגישות ככמות האנשים בעולם בערך.

ואני אומרת שהכל כנראה נכון. זאת אומרת, לכל אחד ואחת נכונה התפיסה שלו וההשקפה שלו.
כולם חכמים ואולי גם צודקים אבל כרגיל זה כל כך אינדיבידואלי.

אני עדיין, ממרום שנותיי, תאריי, תחביבי וחוגיי לא מסוגלת לתפוס את האופציה בה אין סיכוי שקיים שם משהו, מציאות מקצועית אחרת, שבאמת תספק אותי ותגרום לי אושר. יכול להיות שזה יהיה תוצאה של שילוב הניסיון המקצועי שלי, ההשכלה שלי והכלים שרכשתי לאורך החיים ואולי זה יהיה משהו חדש, רעיון חדש, תחום חדש.

בדבר אחד אין לי ספק וזה שכשיש לך תשוקה, אהבה גדולה למשהו אז את מקדמת אותו קדימה וזה כנראה המפתח לעשיה שלך, ישנה או חדשה.
זה לא בהכרח יהיה המפתח להצלחה שלך אבל לפחות לעצירה בחיפוש, לבחירה, להתמודדות עם החלטה כלשהי.

ומה בינתיים, עד שנתביית על המשהו הזה או נפסיק לפחד מהכניסה אליו והמימוש שלו?
הכי טוב שאני יכולה להציע כרגע זה לאוורר את זה. לדבר, להתלבט, לשאול.
עם המשפחה, החברים, העולם הדיגיטלי - היום יש כתובות לכל דבר.
אני לא מקבלת את זה שהחיפוש הוא כישלון. עדיין לא. הוא חיפוש, פעולה אקטיבית והוא שלב ואולי הוא יעבור ואולי הוא ימצה את עצמו בתקווה שבקצה יימצא הדבר הזה שאנחנו כולנו מחפשים.
ואולי אף פעם לא נפסיק לחפש - ואולי גם זה בסדר.

את מבוזבזת. יש לך המון פוטנציאל

את מבוזבזת.
יש לך המון פוטנציאל.
את חייבת לעשות עם זה משהו.
אמרו לכם פעם את אחד המשפטים האלה על נגזרותיהם?
על פניו אלו מחמאות נכון? שמצביעות על כישרון כזה או אחר שלכם שמישהו חושב שהוא צריך לצאת לאור.
ומצד שני אלו משפטים שיכולים גם מאוד לתסכל. אם יש לי כל כך הרבה כשרונות אז איך אני לא מצליחה לתפוס את המצפן החמקמק שיוביל אותי לעשיה המקצועית שאני רוצה או מקווה לה.

מאז ומתמיד הייתי קצת סוג של בן אדם של הכל או כלום.
למשל, אם ללמוד תיאטרון אז לא חוג אחה"צ אלא בית ספר למשחק.
אם סקראפ זה התחביב שלי (עבודה עם נייר - כרטיסים, אלבומים וכו') אז אני מיד אקנה את הציוד הכי מקצועי שקיים בשוק כדי שלפחות בפוטנציאל אוכל לעשות עבודות מקצועיות

אבל פעם, אם זה לא היה מספיק טוב או מוצלח בכדי להפוך את זה למשהו מקצועי, לא הייתי משקיעה בזה בכלל.
ככה נעלמו להם עם השנים המון תחביבים שלי - ריקוד, קישוט עוגות, ועוד.
כי לא הרגשתי שאני מגיעה לרמה מקצועית מספיק אז החלטתי להפסיק ולהשקיע בזה זמן.

הבעיה היא שיש המון דברים בחיים שעד שהם הופכים למקצוע או עד שאת יכולה לצאת איתם החוצה, לאור, לאוויר העולם, לעיניהם הבוחנות של אנשים אחרים את חייבת לרוץ ולהתאמן עליהם בעצמך.
ובהתחלה הם או לא טובים, או לא מספיק מקצועיים או תהליכיים ואת חייבת לגייס את כל הסבלנות שיש לך כדי לא לזרוק אותם מוקדם מדי לפח ולתת להם הזדמנות להפוך למשהו אמיתי.

כשעבדתי במשרה מלאה, אמרתי לעצמי ולסביבה הרבה פעמים שאין לי זמן להתעסק בכל מיני דברים שאני אוהבת.
לי ולבן הזוג שלי יש אי הסכמה ארוכת שנים בנושא - הוא חושב שאם משהו מספיק חשוב לך צריך לפנות לו זמן במסגרת כל הדברים האחרים שאתה עושה ואני לעומתו מאמינה שצריך לפנות לו זמן. נקודה. ולתת לו מקום לפעמים על חשבון הדברים שאתה עושה.

היום, כשבעצם פיניתי לעצמי הרבה זמן בשביל למצוא כיוון. גם כאן המצב לא תמיד פשוט.
אני יודעת שאני רוצה לכתוב. אני כותבת כאן ובעבודה המקצועית שלי ואפילו עזרתי אומץ להתחיל אז אני כותבת ספר - אבל זה תהליך. זה לא זבנג וגמרנו. אין פידבקים מידיים.
זה אני והמחשבות והמילים והמחשב והחששות והזמן שזה לוקח.
והיום אני יודעת שאני לא רוצה לוותר. ואני לא יודעת אם זה מספיק מקצועי. כי גם אם בחרתי ולמדתי במקום בו הרגשתי שייתן לי את כל הכלים המקצועיים שאני צריכה בשלב הזה בשביל לתפוס כיוון, זה עדיין אני ועלי עם כל מה שמשתמע מזה.
יש ימים ארוכים שבהם אני לא כותבת כי אני חושבת שאולי זה ייצא מספיק טוב, כי אני חוששת שבסוף זה לא יהיה בנפח המספיק כדי להיות ספר או שזה לא יהיה מספיק מעניין או טוב.
אבל אם יש משהו שלמדתי ואני עדיין לומדת מהתהליך הזה שאני עוברת, והתחושה רק התחזקה אצלי על אף ולמרות הקשיים שבדרך, הוא שחלומות הם משהו ששווה לתת לו צ'אנס.
שאם יש לך לפחות חלום אחד שאת יודעת לשים עליו את האצבע בין כל בליל המחשבות והאולי והאיך והמתי והאם כדאי ולמה - אז לפחות עליו כדאי ללכת.
אז תקני את הציוד הכי מקצועי ותלכי ללמוד במקום שהכי מדבר אליך ותבשלי את האוכל שאת הכי אוהבת אם על זה את כבר יודעת לשים את האצבע.
בהמשך אולי האצבע תיעצר על עוד דברים אבל על מה שכבר הצלחת להניח אותה, אל תתני לו לחמוק.