את מבוזבזת.
יש לך המון פוטנציאל.
את חייבת לעשות עם זה משהו.
אמרו לכם פעם את אחד המשפטים האלה על נגזרותיהם?
על פניו אלו מחמאות נכון? שמצביעות על כישרון כזה או אחר שלכם שמישהו חושב שהוא צריך לצאת לאור.
ומצד שני אלו משפטים שיכולים גם מאוד לתסכל. אם יש לי כל כך הרבה כשרונות אז איך אני לא מצליחה לתפוס את המצפן החמקמק שיוביל אותי לעשיה המקצועית שאני רוצה או מקווה לה.
מאז ומתמיד הייתי קצת סוג של בן אדם של הכל או כלום.
למשל, אם ללמוד תיאטרון אז לא חוג אחה"צ אלא בית ספר למשחק.
אם סקראפ זה התחביב שלי (עבודה עם נייר - כרטיסים, אלבומים וכו') אז אני מיד אקנה את הציוד הכי מקצועי שקיים בשוק כדי שלפחות בפוטנציאל אוכל לעשות עבודות מקצועיות
אבל פעם, אם זה לא היה מספיק טוב או מוצלח בכדי להפוך את זה למשהו מקצועי, לא הייתי משקיעה בזה בכלל.
ככה נעלמו להם עם השנים המון תחביבים שלי - ריקוד, קישוט עוגות, ועוד.
כי לא הרגשתי שאני מגיעה לרמה מקצועית מספיק אז החלטתי להפסיק ולהשקיע בזה זמן.
הבעיה היא שיש המון דברים בחיים שעד שהם הופכים למקצוע או עד שאת יכולה לצאת איתם החוצה, לאור, לאוויר העולם, לעיניהם הבוחנות של אנשים אחרים את חייבת לרוץ ולהתאמן עליהם בעצמך.
ובהתחלה הם או לא טובים, או לא מספיק מקצועיים או תהליכיים ואת חייבת לגייס את כל הסבלנות שיש לך כדי לא לזרוק אותם מוקדם מדי לפח ולתת להם הזדמנות להפוך למשהו אמיתי.
כשעבדתי במשרה מלאה, אמרתי לעצמי ולסביבה הרבה פעמים שאין לי זמן להתעסק בכל מיני דברים שאני אוהבת.
לי ולבן הזוג שלי יש אי הסכמה ארוכת שנים בנושא - הוא חושב שאם משהו מספיק חשוב לך צריך לפנות לו זמן במסגרת כל הדברים האחרים שאתה עושה ואני לעומתו מאמינה שצריך לפנות לו זמן. נקודה. ולתת לו מקום לפעמים על חשבון הדברים שאתה עושה.
היום, כשבעצם פיניתי לעצמי הרבה זמן בשביל למצוא כיוון. גם כאן המצב לא תמיד פשוט.
אני יודעת שאני רוצה לכתוב. אני כותבת כאן ובעבודה המקצועית שלי ואפילו עזרתי אומץ להתחיל אז אני כותבת ספר - אבל זה תהליך. זה לא זבנג וגמרנו. אין פידבקים מידיים.
זה אני והמחשבות והמילים והמחשב והחששות והזמן שזה לוקח.
והיום אני יודעת שאני לא רוצה לוותר. ואני לא יודעת אם זה מספיק מקצועי. כי גם אם בחרתי ולמדתי במקום בו הרגשתי שייתן לי את כל הכלים המקצועיים שאני צריכה בשלב הזה בשביל לתפוס כיוון, זה עדיין אני ועלי עם כל מה שמשתמע מזה.
יש ימים ארוכים שבהם אני לא כותבת כי אני חושבת שאולי זה ייצא מספיק טוב, כי אני חוששת שבסוף זה לא יהיה בנפח המספיק כדי להיות ספר או שזה לא יהיה מספיק מעניין או טוב.
אבל אם יש משהו שלמדתי ואני עדיין לומדת מהתהליך הזה שאני עוברת, והתחושה רק התחזקה אצלי על אף ולמרות הקשיים שבדרך, הוא שחלומות הם משהו ששווה לתת לו צ'אנס.
שאם יש לך לפחות חלום אחד שאת יודעת לשים עליו את האצבע בין כל בליל המחשבות והאולי והאיך והמתי והאם כדאי ולמה - אז לפחות עליו כדאי ללכת.
אז תקני את הציוד הכי מקצועי ותלכי ללמוד במקום שהכי מדבר אליך ותבשלי את האוכל שאת הכי אוהבת אם על זה את כבר יודעת לשים את האצבע.
בהמשך אולי האצבע תיעצר על עוד דברים אבל על מה שכבר הצלחת להניח אותה, אל תתני לו לחמוק.
יש לך המון פוטנציאל.
את חייבת לעשות עם זה משהו.
אמרו לכם פעם את אחד המשפטים האלה על נגזרותיהם?
על פניו אלו מחמאות נכון? שמצביעות על כישרון כזה או אחר שלכם שמישהו חושב שהוא צריך לצאת לאור.
ומצד שני אלו משפטים שיכולים גם מאוד לתסכל. אם יש לי כל כך הרבה כשרונות אז איך אני לא מצליחה לתפוס את המצפן החמקמק שיוביל אותי לעשיה המקצועית שאני רוצה או מקווה לה.
מאז ומתמיד הייתי קצת סוג של בן אדם של הכל או כלום.
למשל, אם ללמוד תיאטרון אז לא חוג אחה"צ אלא בית ספר למשחק.
אם סקראפ זה התחביב שלי (עבודה עם נייר - כרטיסים, אלבומים וכו') אז אני מיד אקנה את הציוד הכי מקצועי שקיים בשוק כדי שלפחות בפוטנציאל אוכל לעשות עבודות מקצועיות
אבל פעם, אם זה לא היה מספיק טוב או מוצלח בכדי להפוך את זה למשהו מקצועי, לא הייתי משקיעה בזה בכלל.
ככה נעלמו להם עם השנים המון תחביבים שלי - ריקוד, קישוט עוגות, ועוד.
כי לא הרגשתי שאני מגיעה לרמה מקצועית מספיק אז החלטתי להפסיק ולהשקיע בזה זמן.
הבעיה היא שיש המון דברים בחיים שעד שהם הופכים למקצוע או עד שאת יכולה לצאת איתם החוצה, לאור, לאוויר העולם, לעיניהם הבוחנות של אנשים אחרים את חייבת לרוץ ולהתאמן עליהם בעצמך.
ובהתחלה הם או לא טובים, או לא מספיק מקצועיים או תהליכיים ואת חייבת לגייס את כל הסבלנות שיש לך כדי לא לזרוק אותם מוקדם מדי לפח ולתת להם הזדמנות להפוך למשהו אמיתי.
כשעבדתי במשרה מלאה, אמרתי לעצמי ולסביבה הרבה פעמים שאין לי זמן להתעסק בכל מיני דברים שאני אוהבת.
לי ולבן הזוג שלי יש אי הסכמה ארוכת שנים בנושא - הוא חושב שאם משהו מספיק חשוב לך צריך לפנות לו זמן במסגרת כל הדברים האחרים שאתה עושה ואני לעומתו מאמינה שצריך לפנות לו זמן. נקודה. ולתת לו מקום לפעמים על חשבון הדברים שאתה עושה.
היום, כשבעצם פיניתי לעצמי הרבה זמן בשביל למצוא כיוון. גם כאן המצב לא תמיד פשוט.
אני יודעת שאני רוצה לכתוב. אני כותבת כאן ובעבודה המקצועית שלי ואפילו עזרתי אומץ להתחיל אז אני כותבת ספר - אבל זה תהליך. זה לא זבנג וגמרנו. אין פידבקים מידיים.
זה אני והמחשבות והמילים והמחשב והחששות והזמן שזה לוקח.
והיום אני יודעת שאני לא רוצה לוותר. ואני לא יודעת אם זה מספיק מקצועי. כי גם אם בחרתי ולמדתי במקום בו הרגשתי שייתן לי את כל הכלים המקצועיים שאני צריכה בשלב הזה בשביל לתפוס כיוון, זה עדיין אני ועלי עם כל מה שמשתמע מזה.
יש ימים ארוכים שבהם אני לא כותבת כי אני חושבת שאולי זה ייצא מספיק טוב, כי אני חוששת שבסוף זה לא יהיה בנפח המספיק כדי להיות ספר או שזה לא יהיה מספיק מעניין או טוב.
אבל אם יש משהו שלמדתי ואני עדיין לומדת מהתהליך הזה שאני עוברת, והתחושה רק התחזקה אצלי על אף ולמרות הקשיים שבדרך, הוא שחלומות הם משהו ששווה לתת לו צ'אנס.
שאם יש לך לפחות חלום אחד שאת יודעת לשים עליו את האצבע בין כל בליל המחשבות והאולי והאיך והמתי והאם כדאי ולמה - אז לפחות עליו כדאי ללכת.
אז תקני את הציוד הכי מקצועי ותלכי ללמוד במקום שהכי מדבר אליך ותבשלי את האוכל שאת הכי אוהבת אם על זה את כבר יודעת לשים את האצבע.
בהמשך אולי האצבע תיעצר על עוד דברים אבל על מה שכבר הצלחת להניח אותה, אל תתני לו לחמוק.
