"איך תלכי לאיבוד? את הרי בבית רוב הזמן"
אז גיליתי שהמקום הכי מפחיד והכי מדכא ללכת בו לאיבוד הוא בתוך הראש של עצמך.
כשיש לך יעד, מטרה, משהו שאת יכולה לשים עליו את האצבע אז גם אם הדרך קשה, גם אם ארוכה, גם אם נתקלים בקשיים, עדיין יש במה להיתלות, על מה להסתכל למה לשאוף ומול מה להתכוונן.
כשאת לא יודעת מהו היעד, או לא בטוחה שזה היעד הנכון או שיש לך ספקות בנוגע אליו, הדרך הזו יכולה לטלטל ולזרוק אותך למקומות מאוד מייאשים.
יש ימים שבהם אני לא מצליחה למצוא את ההצדקה לתהליך החיפוש.
ימים בהם יש המון חשבונות לשלם או שאחד הילדים פתאום צריך טיפול שיניים דחוף, או איזה חג מתנות מתקרב.
אז פתאום את נזכרת שהחיים ממשיכים ועם כל הכבוד לזכות הגדולה שלקחת לעצמך לשבת ולחפש, אי אפשר להמשיך ככה לעד.
במקרים כאלה אני נוזפת בעצמי על כך שלא עבדתי 20 שנה כשכירה בשביל עכשיו לחסוך על הילדים או להתקמצן על עצמי ועל בן הזוג. אני משתדלת שלא לשקוע במחיר הכלכלי יותר מדי - אבל לפעמים באמת שאין ברירה.
ואז אני מוצאת את עצמי תופסת את הראש, יושבת מול כל אתרי הדרושים ואומרת: "גברת, קחי את עצמך בידיים ותחזרי למעגל השכירים".
אבל האם זה באמת הפתרון, האם הגעתי עד כאן, עשיתי את כל השינויים, שילמתי את כל המחירים בשביל לפרוש בשיא?
והכל קשור אחד בשני-
אחד האתגרים שלקחתי על עצמי בתוך תהליך החיפוש הוא הכתיבה.
גם שם מאוד קל ללכת לאיבוד בפחדים ובחששות.
העולם הזה שאני יוצרת בתוך הספר שלי הוא חלק בלתי נפרד ממני, גם אם הסיפור הוא לא בהכרח בדיוק הסיפור שלי.
ולכן, בימים של שאלות והליכה לאיבוד, גם שם התהליך נתקע. בימים בהם אני לא בטוחה לאן אני הולכת, אני גם לא מצליחה לשבת ולכתוב ובעצם לקדם את אחד הכיוונים המרכזיים שאני רוצה להתמקד בהם.
אז מה עושים?
לא תמיד אני יודעת, אבל לפעמים הפתרון הוא צעדים קטנים. רשימות ממוקדות.
כאלה שאני מכריחה את עצמי בכוח להוציא מהם את: ללכת לקניות או להחליף נורה.
כאלה שכוללות את המשימות הקטנות והמוגדרות: לכתוב 500 מילה, להעלות עוד פוסט לבלוג, לקדם את העסק שלי אפילו בחשיבה ותכנון של שלבים עתידיים גם אם כרגע זה לא נראה כמו הכיוון המרכזי. ולפעמים זה כולל גם לשלוח קורות חיים למשרה שנדמה לי שיכולה להתאים לי אפילו לא במשרה מלאה. כזו שתאפשר לי להמשיך בתהליך החיפוש אבל אולי גם להתפרנס יותר.
כשאני הולכת לאיבוד, אני מנסה לתעל את הפחד למשהו קונקרטי.
לנשום עמוק ולהפוך את החיסרון לאיזשהו יתרון.
ולפעמים זה מספיק גם לדעת שיש לזה ערך אם היום לא קידמתי כלום אבל הייתי בבית בצהריים לקבל את הילדים שלי מבית הספר, לשמוע מהם חוויות ולעשות יחד שיעורי בית.
ולקוות שאולי מחר אצליח להתקדם גם עם הדברים האחרים. לחפש וגם למצוא.
מה שבטוח, אם נשארים ב"איבוד" לא מגיעים לשום מקום.
ובשום מקום הזה אני לא מוצאת הרבה תקווה.
ואני בן אדם של תקווה.
אז גיליתי שהמקום הכי מפחיד והכי מדכא ללכת בו לאיבוד הוא בתוך הראש של עצמך.
כשיש לך יעד, מטרה, משהו שאת יכולה לשים עליו את האצבע אז גם אם הדרך קשה, גם אם ארוכה, גם אם נתקלים בקשיים, עדיין יש במה להיתלות, על מה להסתכל למה לשאוף ומול מה להתכוונן.
כשאת לא יודעת מהו היעד, או לא בטוחה שזה היעד הנכון או שיש לך ספקות בנוגע אליו, הדרך הזו יכולה לטלטל ולזרוק אותך למקומות מאוד מייאשים.
יש ימים שבהם אני לא מצליחה למצוא את ההצדקה לתהליך החיפוש.
ימים בהם יש המון חשבונות לשלם או שאחד הילדים פתאום צריך טיפול שיניים דחוף, או איזה חג מתנות מתקרב.
אז פתאום את נזכרת שהחיים ממשיכים ועם כל הכבוד לזכות הגדולה שלקחת לעצמך לשבת ולחפש, אי אפשר להמשיך ככה לעד.
במקרים כאלה אני נוזפת בעצמי על כך שלא עבדתי 20 שנה כשכירה בשביל עכשיו לחסוך על הילדים או להתקמצן על עצמי ועל בן הזוג. אני משתדלת שלא לשקוע במחיר הכלכלי יותר מדי - אבל לפעמים באמת שאין ברירה.
ואז אני מוצאת את עצמי תופסת את הראש, יושבת מול כל אתרי הדרושים ואומרת: "גברת, קחי את עצמך בידיים ותחזרי למעגל השכירים".
אבל האם זה באמת הפתרון, האם הגעתי עד כאן, עשיתי את כל השינויים, שילמתי את כל המחירים בשביל לפרוש בשיא?
והכל קשור אחד בשני-
אחד האתגרים שלקחתי על עצמי בתוך תהליך החיפוש הוא הכתיבה.
גם שם מאוד קל ללכת לאיבוד בפחדים ובחששות.
העולם הזה שאני יוצרת בתוך הספר שלי הוא חלק בלתי נפרד ממני, גם אם הסיפור הוא לא בהכרח בדיוק הסיפור שלי.
ולכן, בימים של שאלות והליכה לאיבוד, גם שם התהליך נתקע. בימים בהם אני לא בטוחה לאן אני הולכת, אני גם לא מצליחה לשבת ולכתוב ובעצם לקדם את אחד הכיוונים המרכזיים שאני רוצה להתמקד בהם.
אז מה עושים?
לא תמיד אני יודעת, אבל לפעמים הפתרון הוא צעדים קטנים. רשימות ממוקדות.
כאלה שאני מכריחה את עצמי בכוח להוציא מהם את: ללכת לקניות או להחליף נורה.
כאלה שכוללות את המשימות הקטנות והמוגדרות: לכתוב 500 מילה, להעלות עוד פוסט לבלוג, לקדם את העסק שלי אפילו בחשיבה ותכנון של שלבים עתידיים גם אם כרגע זה לא נראה כמו הכיוון המרכזי. ולפעמים זה כולל גם לשלוח קורות חיים למשרה שנדמה לי שיכולה להתאים לי אפילו לא במשרה מלאה. כזו שתאפשר לי להמשיך בתהליך החיפוש אבל אולי גם להתפרנס יותר.
כשאני הולכת לאיבוד, אני מנסה לתעל את הפחד למשהו קונקרטי.
לנשום עמוק ולהפוך את החיסרון לאיזשהו יתרון.
ולפעמים זה מספיק גם לדעת שיש לזה ערך אם היום לא קידמתי כלום אבל הייתי בבית בצהריים לקבל את הילדים שלי מבית הספר, לשמוע מהם חוויות ולעשות יחד שיעורי בית.
ולקוות שאולי מחר אצליח להתקדם גם עם הדברים האחרים. לחפש וגם למצוא.
מה שבטוח, אם נשארים ב"איבוד" לא מגיעים לשום מקום.
ובשום מקום הזה אני לא מוצאת הרבה תקווה.
ואני בן אדם של תקווה.
